מהו הסכם קיבוצי?

סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים - "הסכם קיבוצי הוא הסכם בין ארגון מעביד או ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים שנעשה והוגש לרישום לפי חוק זה, בענייני קבלת אדם לעבודה, או סיום עבודתו, תנאי עבודה, יחסי עבודה, זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם, או בחלק מעניינים אלה".

להסכם הקיבוצי תחולה רחבה והוא חל על כלל העובדים נשוא ההסכם ובהם גם על עובדים שנכנסו לארגון לאחר חתימת ההסכם, וגם על עובדים אשר לא חברים בארגון.

בגלל יחודו של ההסכם הקיבוצי נקבעו שתי הוראות פורמאליות לגביו:

א.      הוא חייב להיות בכתב (סעיף 7)

ב.      יש להגישו לרישום אצל רשם ההסכמים הקיבוציים (סעיף 10)

על פי סעיף 19 לחוק, ההוראות האישיות בהסכם הקיבוצי הופכות להיות חלק מחוזה העבודה של כל עובד, והן ממשיכות להיות בתוקף גם לאחר פקיעת ההסכם הקיבוצי.

חוק ההסכמים הקיבוציים מכיר בשני הסכמים קיבוציים:

  1. הסכם קיבוצי מיוחד – הסכם בין מעביד לבין ארגון עובדים. בהסכם זה יש מעביד אחד, אך אין חשיבות למספר העובדים שמכוסים בהסכם. כדי לבחון האם מדובר בהסכם קיבוצי מיוחד יש לבדוק אם המעביד חותם בשמו על ההסכם, אזי מדובר בהסכם קיבוצי מיוחד או שהמעביד חותם בשם ארגון המעבידים – אזי מדובר בהסכם קיבוצי כללי.
  2. הסכם קיבוצי כולל – הסכם בין ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים. נקרא גם הסכם ענפי.


חשיבות ההבחנה בין שני ההסכמים:

הסכם קיבוצי כללי – אין ערעור והסמכות היא בלעדית לביה"ד הארצי לעבודה.

הסכם קיבוצי מיוחד – לא ניתן להוציא עליו צו הרחבה (אלא רק על הסכם קיבוצי כללי).

 
על פי סעיף 25 לחוק ההסכמים הקיבוצים, לשר העבודה קיימת סמכות להרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי. משמעותה של מימוש זכות זו, היא הרחבת זכות שבהסכם הקיבוצי על כלל העובדים במשק (כפי שנעשה לעניין דמי נסיעות ודמי הבראה).

 

שתף מאמר זה:

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

נתונים נוספים