תביעת לשון הרע של עובד נגד מעבידו

האם מעביד קודם של עובד רשאי להודיע למעבידו הנוכחי של העובד כי העובד אינו עובד טוב  ואינו ראוי לשמש בעבודתו? האם דבריו אלו של המעביד מהווים עבירה על חוק איסור לשון הרע?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

 

לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה, אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:

"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."

לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 281, בעמ' 293, שם נאמר כדלקמן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."

עוד נקבע כי המבחן הקובע לעניין לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי – כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי בן אדם סביר (ע"א 740/86)

כלומר המבחן לשאלת לשון הרע אינו מה מרגיש אותו אדם שנפגע מלשון הרע אלא כיצד עשויה החברה לקבל את דברי אותו פרסום.

בפסק דין אלקובי משה נ' יו טי אס איי בע"מ נקבע כי דברי ביקורת עניינים גם אם לא נשאו חן בעיני העובד לא מהווים לשון הרע.

יתרה מכך  ס' 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (הגנת "אמת דברתי").

בפסיקה נקבע, כי די שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות מבלי לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. (כך למשל  ע"א 93 / 3199 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ מט (2) 843 ).

האם מעסיק יכול ליהנות מהגנת החוק כאשר הוא מוסר חוות דעת לא חיובית על עובד לשעבר למעסיק פוטנציאלי? 

הפסיקה הכירה בכך שיש עניין ציבורי במתן אפשרות שמעסיק יוכל ליתן חוות דעת אמיתית על עובד לשעבר, ולא לאלץ אותו להלל, לשבח, לפאר ולרומם כל עובד לשעבר שלו רק מחשש שיתבע בתביעת לשון הרע (כך למשל ת.א 21336/01 תמיר מנוביץ נ' פייזר פרמבצטיקה ישראל בע"מ ואח' שם ציין כב' השופט ד"ר עדי אזר בפסק דינו: "...שמירת צנעת חייו של אדם לרבות פרטים מביכים או פוגעים שהינם אמת, מוצדקת כל זמן שפרטים אלו אינם מזיקים לאדם אחר. כאשר אדם אחר עומד להיפגע מכך, לרבות בנזק רכושי, והנתבע מוסר מידע אמיתי לאותו אדם כדי למנוע ממנו נזק, יש בכך עניין ציבורי.

אשר על כן  מותר למעביד לשעבר למסור למעביד פוטנציאלי את כל המידע האמיתי והנכון הידוע לו אודות העובד. מסירת מידע אמיתי ונכון זה, גם אם הוא פוגע בעובד ומציג אותו באור שלילי, מוגנת לפי סעיף 14 של חוק איסור לשון הרע. יש להדגיש כי העניין הציבורי הוא במסירת המידע למעביד הפוטנציאלי בלבד, והפצתו באופן בלתי מבוקר לציבור בכללותו לא תהיה מוגנת היות ובהפצה כזו אין כל עניין.

שתף מאמר זה:

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

נתונים נוספים