דיזיין בע"מ נ' רוזנצווייג

בגצ 04 / 5026 דיזיין 22 -שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ' רוזנצווייג צביקה [פדאור (לא פורסם) 05 (8) 239 ]

השאלה העיקרית העומדת בבסיס העתירה, היא האם האיסור על העסקת יהודים בשבת לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, מנוגד להוראות חוק-יסוד: חופש העיסוק?

 

עובדות המקרה

העותרת, חברה לשיווק רהיטים בעלת סניפים ברחבי הארץ, מעסיקה עובדים יהודים בסניפיה. סניפים אלה מופעלים בכל ימות השבוע, ובכלל זאת ביום שבת. משההוטל על העותרת קנס בגין העסקת עובדים יהודים בשבת, הגישה עתירה המבקשת ליתן טעם מדוע הוראות החוק האוסרות על עבודת והעבדת יהודים בשבת לא יבוטלו, ומדוע לא יינתן לעותרת היתר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה.

 

העתירה

העותרת, מבקשת סעד עיקרי שעניינו מתן הוראה לשר העבודה ליתן לה היתר על פי סעיף 12 לחוק להעסיק יהודים בחנותה בשבת ובחג. טענתה היא כי היא חייבת לפתוח את חנויותיה בשבת ובחג כדי לעמוד בתחרות הקשה הקימת בענף, שאם לא כן, היא צפויה לקשיים כלכליים גדולים בהמשך פעילותה העיסקית, עד כדי סגירה מוחלטת של עסקיה.

העותרת תוקפת את חוקתיותן של ההוראות בחוק שעות עבודה ומנוחה האוסרות על העסקת יהודים בשבת. לטענתה, הוראות אלה פוגעות בחופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק, והן אינן עומדות בתנאי פסקת ההגבלה. לדבריה, סניפיה ממוקמים הרחק מאזורי מגורים ואין בפתיחתם בשבת משום הפרעה לאנשים אחרים המבקשים ליהנות משלוות השבת.

העותרת אינה חולקת על הצורך ביום מנוחה שבועי, אולם לטענתה, יש לאפשר לעובד לבחור מהו יום המנוחה המועדף עליו, ולפעול בהתאם לכך.

המשיבים מבקשים לדחות העתירה. לטענתם, איסור העבודה בשבת משרת שתי תכליות. האחת, תכלית סוציאלית שביסודה מונחת תפיסה של רווחה חברתית, המכירה בזכותו של אדם למנוחה מעבודתו. ביטול האיסור על העסקה בשבת יביא, כך נטען, לפגיעה בעובדים מהשכבות החלשות הזקוקים להגנת המחוקק מפני ניצול אפשרי מצד מעסיקיהם. השנייה, תכלית לאומית-דתית, המגשימה את התכלית הסוציאלית. נטען, כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועי ליהודים, ולכן אך הגיוני כי המחוקק יקבע יום זה כיום המנוחה בחוק. המשיבים סבורים כי התכלית שעומדת ביסוד איסור ההעסקה בשבת הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא לתכלית ראויה ופגיעתה בחופש העיסוק היא מידתית.

 

ביהמ"ש קבע כי:

בקביעת שעות מנוחה אחידות בשבת (לגבי יהודים) אכן יש פגיעה בחופש העיסוק של המעביד והעובד. עם זאת, פגיעה זו משרתת תכלית חברתית חשובה, ועל כן היא "תכלית ראויה" לעניין פסקת ההגבלה.

העותרים לא הצליחו להניח תשתית עובדתית לפיה פעילותה בשעות המנוחה השבועית היא "חיונית לציבור או לחלק ממנו". כמו כן לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענה כי העותרים מופלים לרעה, שכן בתי עסק אחרים מסוגם קיבלו היתר לעבודה בשעות המנוחה השבועים, ומתחרים בהם שלא כדין.

אין מקום להתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת בסרובה ליתן היתר לעבודה בשבת במקרה זה. העילה עליה מסתמכת העותרת לצורך כך - עמידה בתחרות כלכלית בענף העיסקי - אינה עונה לאמות המידה של חיוניות הצורך בו מדבר סעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה. העיסוק במסחר, דרך שגרה, נופל בגדר האיסור הכללי של עבודה בשבת, ולא בגדר החריג לו.

 

 

 

שתף מאמר זה:

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

נתונים נוספים