מעביד שאינו מספק עבודה לעובד - האם חייב בתשלום שכרו?

במסכת בבא מציעא, עז, עא נקבע הכלל כי מעביד, השוכר פועל לעבוד תקופה קצובה, ואינו נותן לו עבודה לגבי חלק מאותה התקופה, חייב לשלם לפועל.

הסייג שנקבע לכלל הוא, כי כאשר ידע הפועל, בעת שהסכים לעבוד אצל המעביד, כי יתכנו נסיבות שימנעו מהמעביד את האפשרות לספק לו עבודה (כגון: פועל, היודע כי הנהר, הנמצא על יד שדות המעביד, נוהג לשטף את השדות, ושיטפון יימנע מהמעביד להעסיקו, לוקח על עצמו את הסיכון שעבודתו תיפסק במהלך תקופת חוזה העבודה). במקרה כזה, כאשר נמנע מהמעביד למסור לו עבודה בפועל, אין הפועל זכאי לשכרו.

מהו גובה הפיצוי שיש לשלם לעובד כאשר באמצע תקופת חוזה העבודה (באמצע היום, שכן מדובר בפועל יומי) מסתיימת העבודה ואינו יכול להעסיקו עוד באותה עבודה?

השאלה היא, האם זכאי הפועל לשכרו המלא או ל"שכר בטל", שהוא פחות משכרו המלא?

וזה לשון התלמוד (הוצאת הרב שטיינזלץ): מי ששכר פועלים לעבודה מסוימת, ונשלמה אותה עבודה בחצי היום, אם יש לו עבודה קלה ממנה - נותן להם; או גם כן עבודה שכמותה - יכול לתת להם; אבל [עבודה] קשה ממנה אינו נותן להם [ומשלם להם שכרם המלא].

ושואלים: מדוע ייתן להם שכרם המלא? שייתן להם לכל היותר כפועל בטל! ומשיבים: כאשר אמר רבא הרי זה מדובר בפועל מחוזא, שאם אינם עובדים הם נחלשים, שהיו פועלים אלה רגילים מאד בעבודה קשה ורצופה, והבטלה קשה עליהם ואין היא להם הנאה אלא צער.

מכאן אנו למדים על הכלל: המעביד רשאי לתת לפועל עבודה אחרת, אם היא קלה מהעבודה נשוא חוזה העבודה, או אם היא דומה לאותה העבודה שעליה הוסכם. עם זאת, כאשר אין למעביד עבודה אחרת, או כאשר העבודה האחרת קשה מהעבודה עליה הוסכם, הפועל אינו עובד ועל המעביד לשלם לו "שכר בטל".

ועוד נקבע, כי כאשר מדובר ב"אכלושי דמחוזא", היינו - פועל הרגיל לעבודה פיזית קשה, כמו: סבל או חופר תעלות - על המעביד לשלם לו את שכרו המלא.

ההיגיון העומד בסוד דברים אלה הוסבר בפירושים: הייתה הפרת חוזה העבודה והעובד זכאי לפיצוי. אולם, הפיצוי לא יהיה שכרו המלא של העובד, משום שהעובד נהנה מהבטלה במובן שאינו חייב לבצע את העבודה בפועל וזוכה לזמן פנוי תוך קבלת תשלום. יחד עם זאת, כאשר הפועל רגיל לעבודה קשה ורצופה הוא אינו נהנה מן הבטלה, ועל כן הוא זכאי לשכרו המלא. הדוגמה לכך היא "אכלושי דמחוזא", שהוא סבל בעיר הנמל "מחוזא" או חופר תעלות, הרגיל לעבודה פיזית קשה, וזקוק לעבודה בפועל על מנת לשמור על כושרו הפיזי. מכאן, כאשר פועל כזה יושב בטל הוא אינו נהנה וזכאי לפיצוי מלא על הפרת חוזה העבודה.

 

בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן ע', נאמר:  "כל פועל שהתחיל במלאכה, אם חזר בו בעל-הבית, נותן לו שכרו [המלא]"

בעניין נטל ההוכחה, נקבע, כי על המעביד להוכיח שהעובד נהנה מן הבטלה, ואם לא יוכיח זכאי העובד לשכר מלא.

במקרה של רב, הנשכר לדרוש בשבת בבית-הכנסת, נקבע כי הוא אינו נהנה מהבטלה, שהרי: "לב הדורש שמח יותר בדרשו בקהל להשמיעם את המצות ... כי המתעסקים בלימוד התורה נותנים הם ואם אינם עושים מלאכתם ייעפו וייגעו".

לעומת זאת, דיין או שופט הפוסק בענייני איסור והיתר, אינו נהנה מעבודתו, לפי דעתו של הרמ"א, שכן מלאכתו קשה ומפרכת. על כן זכאי הדיין רק לשכר בטלה בלבד כאשר מופר חוזה העבודה שלו (שו"ת הרמ"א, סימן נ', פולין, המאה ה-16).

שתף מאמר זה:

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

נתונים נוספים